<h1>ספר החינוך מצוה נ"ט</h1>
<h2>דף מט.</h2>
לדון בדין נושא שכר והשוכר. פירוש נושא שכר, שומר פקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ושוכר הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחבירו לרכוב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלוקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגומר. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ב"מ צ"ג ע"א] שנשבעין על האונסין הגדולים, ומשלמין הגניבה והאבידה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אונס, ומפני השכר שנוטלין על זה חייבין לשלם, מה שאין כן בשומר חנם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין האומן שקילקל, ומראה דינר לחנווני ונמצא רע, ודין שוכר בבעלים שפטור, ודין תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ודיני שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, וענין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד, ומה שאמרו זכרונם לברכה [גיטין כ"ט ע"א] שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב (הרמב"ן [הרמב"ם] זכרונו לברכה [הלכ' שכירות פ"ה ה"ה] שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהו האחרונים כמנין הראשונים, וכן בספינה, ויש חולקין עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ששי [נ"ו ע"ב] ושביעי [ס"ב ע"ב] מן קמא, ושלישי [ל"ה ע"ב] וששי [ע"ח ע"א] ממציעא, ובשמיני משבועות [מ"ט ע"א]. ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן. ואם עובר עליה ולא דן אם ראוי לכך ביטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, רבתה התורה צווי בשומרים בפרט לפי שהן ענינים רגילין בישובי בני אדם.
